משבר הגרעינים העולמי, האמנם בעיה חקלאית?

בשבועות האחרונים הגיעו למשרדי מספר שיחות טלפון מתחקירנים של ערוצי תקשורת שונים בנושא משבר הדגניים העולמי. נתבקשתי לענות על שאלות שונות וביניהן האם מטפחי הדגניים יצליחו להגדיל את היבולים ולמנוע את המחסור המסתמן. שיחות אלו לא חרגו מעבר לשלב התחקיר, ולכן חשבתי שראוי להביא בפני ציבור הקוראים שאינו בקיא בכל הפרטים מספר נקודות למחשבה הנוגעות למשבר הגרעינים.

- טכנולוגיה להנעת כלי רכב בדלק מהול באתנול קימת כבר כמה עשרות שנים למשל בברזיל בה תעשיה זו מתבססת על קנה-סוכר.

- עלית הביקוש והחשש הגובר מפני התחממות כדור הארץ והשלכות הסביבתיות של עלית הטמפרטורה הגבירו את הענין בדלקים המבוססים על קיבוע פחמן ביולוגי (מתחדש) ולא על דלק "פוסילי" (גז טבעי או נפט).

- החשש מפני התדלדלות מאגרי הנפט ועלית המחירים המתמדת בשנים האחרונות בשילוב העובדה שממשלות מסוימות החליטו לסבסד את תעשית "הדלק הירוק" יצרו ביקוש גובר והולך לתוצרת חקלאית כחומר גלם לתעשית הדלק.

- כיוון שמליוני טונות של תוצרת חקלאית מופנים כיום לתעשית הדלק, ובהינתן הקשר הידוע בין ביקוש והיצע, עלו מחירי הדגניים ובעקבותיהם מחירי גרעינים אחרים כמו סומסום, חומוס ועוד.

- עליות מחירים מהירות אלו יוצרות אי יציבות בחלקי עולם שונים, והזדמנויות עסקיות באזורים אחרים. לאור נקודות מוצא אלה עולות שאלות משמעותיות וביניהן:

1. האם המחסור ילך ויחריף?
2. האם תעשית הדלק הירוק אכן "אשמה במצב"?
3. כיצד ניתן להגדיל את אספקת הגרעינים ולמנוע בכך את המחסור?

המחסור הנוכחי והעתידי 

כל תחזית לגבי מחסור עתידי צריכה שתתבסס על אמדני יצור (היצע) וצריכה (ביקוש). אמדני היצור מושפעים מפוטנציאל היבול של הגידולים החקלאיים ויכולת המטפחים להגדיל פוטנציאל זה, ושל תנאי הסביבה (בצורות או שנות שפע) וזמינות הקרקע העומדת לרשות המגדלים. מאז גילוי חוקי הגנטיקה (בסוף המאה ה- 19) ויישומם בטיפוח צמחים מודרני עלו יבולי הגידולים החקלאיים בהתמדה ברוב חלקי העולם. פיתוח זנים חדשים מתקדם במקביל לפיתוח ממשקים חקלאיים משופרים שמטרתם לממש ולהשיא את הפוטנציאל הביולוגי של הזנים החדשים. לדוגמה, פיתוח זני חיטה ואורז בעלי קנה (גבעול) קצר (זני "המהפיכה הירוקה") איפשרו הפנית מוטמעים לזרעים ברמות דשן גבוהות יותר, ובכך להגביר את היבולים. מעט נתונים סטטיסטים יבהירו נקודה זו. בסוף שנות החמישים במאה הקודמת מנתה אוכלוסית הודו כ- 400 מיליון נפש ויצור החיטה בה הגיע לכ- 11 מיליון טון. כיום אוכלוסית הודו מונה יותר ממיליארד נפש ויצור החיטה בה עולה על 60 מיליון טון. למעט בתקופות משבר פוליטי (כמו זה שהוליך לעצמאות בנגלה-דש) או בצורת קשה מאד לא היו משברי מחסור ורעב בתת-היבשת ההודית, עדות נאמנה ליכולת החקלאים לספק את צריכת המזון של האוכלוסיה. לצורך הדיון הנכחי אין טעם לעסוק בתחזיות דמוגרפיות עולמיות, או ביכולות המטפחים להמשיך ולשפר את פוטנציאל היבול. זאת משום שגם אם המטפחים יצליחו להגדיל את היבול בהתמדה בשעור המקביל לגידול האוכלוסיה או לחילופין, תחת ההנחה שאוכלוסית העולם לא תמשיך לגדול, עתיד הביקוש לתוצרת חקלאית לגדול עוד יותר ובהתמדה. הצמיחה הכלכלית בסין, בהודו ובמדינות אחרות באסיה מעלה את רמת החיים של שכבות אוכלוסיה נרחבות וגוררת שינויים בהרגלי התזונה שלהן. במצב ענינים שכזה, גם עליה מתונה בצריכה בדמות שתי קערות אורז/חיטה או תירס במקום אחת ליום לנפש של מאות מיליונים שתתפרס על פני מספר שנים תחייב הגדלה מתמידה של היצור כדי למנוע מחסור, או עלית מחירים.

האמנם יש "דלק ירוק"?

פליטת "גזי חממה" (וביניהם פחמן דו-חמצני) לאטמוספירה נחשבת כגורם חשוב במה שמזוהה בשנים האחרונות כהתחממות גלובלית. פעילות ציבורית שמטרתה להקטין את פליטת הפחמן הדו חמצני, היענות של המערכות הפוליטיות לפעילות זו במדינות מסוימות (ע"י סיבסוד) ויזמות של תעשינים זריזים בשנים האחרונות יצרו הזדמנויות עיסקיות השוות מיליארדי דולארים בשנה לתעשיה זו ולחקלאים. כל זאת בטענה ששריפת דלק המבוסס כולו או בחלקו על קיבוע פחמן ביולוגי (ביו-דיזל) ישפר את מאזן הפחמן הגלובלי ויקטין את אפקט החממה. כך למשל, צמחה לה תעשית האתנול בארה"ב המנצלת גרגרי תירס: מאז 2006 עלה ייצור התירס בארה"ב ב- 19%. במקביל ירד יצור הסויה ב- 15%, שכן שטחי התירס גדלו על חשבון שטחי הסויה. הביקוש העולמי לגרגרי סויה שלא פחת בתקופה הנדונה גרם לכך שבמדינת אמזוניה בברזיל (יצרנית הסויה הגדולה בעולם) גבר קצב סלילת הדרכים וברוא יערות הגשם לצורך הרחבת שטחי גידול הסויה. גם תחת ההנחה שאמנם בנזין המהול ב- 20% אתנול תורם למאזן הפחמן של עולמנו, ברור שהרחבת שטחי הגידול על חשבון יערות הגשם או הסראדו (הסואנות הבראזילאיות) אינו בגדר "אסטרטגיה ירוקה" כלל ועיקר. יתר על כן, כאשר מחשבים את ה"מחיר הסביבתי" האמיתי של יצור ה"דלק הירוק" על תשומות הדשן והאנרגיה שלו מתברר שהרוב המכריע של התהליכים המבוססים על חומר צמחי מגדילים את פליטת הפחמן לאטמוספירה בשעורים של בין פי-2 לפי 400 (וזו אינה שגיאת דפוס) בהשוואה לשימוש בדלק רגיל. לעומת זאת, יש תחשיבים המראים שיצור אתנול מחומר צמחי שאינו גרגרי מזון אכן משפר את מאזן הפחמן הגלובלי. זאת לדעת, שייצור כל טונה של גרגרי חיטה, אורז או תירס מלווה בייצור קרוב לטונה של גבעולים ועלים (קש). האמנם שימוש בחומר זה מהווה פתרון ירוק? בחקלאות המודרנית יש שימושים רבים לקש למשל, כרפד ברפתות חלב, או כמצע לגידול פיטריות ובהתאם מחירו. בנוסף, השארת שאריות הצמחים בשדה לאחר הקציר היא אחת הדרכים הטובות ביותר לשימור הקרקע ולמניעת סחף. אין ספק כי דרישה גוברת ליצור אתנול ובנית תשתית תעשיתית מתאימה לניצול חומר גלם זה תיצור תמריץ כלכלי להפניית כמויות קש גדולות לתעשיה זו. דא עקא, מגמה זו תגרום לתוצאות הרסניות בשטחים חקלאיים נרחבים בדמות סחף קרקע וירידה בפוריותה (עיין "ענבי זעם" מאת ג'ון סטיינבק) ולכן פחיתה נוספת יבולים ועלית מחירם. למרות האמור מתברר כי יש אפשרות ליצר דלק מחומר צמחי ללא גרימת נזק סביבתי ואפילו לשפר את מאזן הפחמן, אך בתנאי שחומר זה לא יגיע משדות חקלאיים ולא ידרוש כריתת יערות נוספת. למשל, ניתן ליצר דלק (בתהליך הקרוי גזיפיקציה) מקציר של צמחיה רב שנתית במישורים הגדולים של ארה"ב (prairies) הדורש תשומות דשן מעטות יחסית, ואינו בא על חשבון יצור מזון.

פיתוחים עתידים

יצור המזון בעולם גדל בהתמדה ועד כה הצליח להדביק את הביקוש הגובר. כושר היצור הוא תוצאה ישירה של טיפוח זנים חדשים (שיפור גנטי), של שיפור במימשק (שיפור אגרונומי) ושל השפעות גומלין בין שני גורמים אלו. שיפורים גנטים ואגרונומיים אלו הן תולדה של מאמץ מחקרי מתמיד במדינות שונות ובעשורים האחרונים גם במרכזי מחקר בינלאומיים כמו המרכז לחקר אורז בפיליפינים, המרכז לחקר תפ"א בפרו, והמרכז לחקר תירס וחיטה במקסיקו בו נוצרו זני המהפיכה הירוקה בשנות השישים של המאה שעברה על ידי נורמן בורלג (שקיבל על כך את פרס נובל לשלום). יש הטוענים כי בחלק מהגידולים אנו מתקרבים לקצה היכולת להמשיך ולשפר את יבולי הזנים החקלאיים. זאת משום המגבלות הפיסיולוגיות של המערכת הפוטוסינתיטית של הצמחים, ריכוז הפחמן הדו חמצני באטמוספירה, זמינות המים (כגשם או השקיה) ושטף קרינת השמש במהלך עונות הגידול. ברור כי יש גבול עליון ליכולת היצור הפוטוסינתיטית, אם כי לא ברור כלל ועיקר עד כמה אנו קרובים כעת לרף זה. לאור ההבנה שיש צורך מתמיד לשפר את אספקת המזון בעולם, עוסקים מטפחים, גנטיקאים, פיסיולוגים ואחרים במחקר שמטרתו לשפר את כושר היצור במגבלות הקימות ובחיפוש מתמיד אחר דרכים לפרוץ מגבלות אלו. דוגמה אחת מיני רבות היא עבודתם של ד"ר יהושע סרנגה ותלמידו מר צבי פלג בפקולטה לחקלאות שזיהתה טיפוסי חיטת בר המסוגלים לשמור על כושר יצור קש וגרגרים גבוה גם בתנאי מחסור במים. אם כך אולי יש מקום לאופטימיות?

יצור חקלאי, מים, ושאלות אחרות

בקירוב גס, יצור חקלאי מתבסס בעיקרו על מים (ומינראלים מהקרקע וכדשן), פחמן דו-חמצני ואנרגיה מקרינת שמש. בתנאי עמק יזרעאל המערבי ניתן בשנת ברכה בה יורדים כ- 500 מילימטר גשם לקצור כ- 500 ק"ג גרגרי חיטה (ו- 500 ק"ג קש) מדונם קרקע. כלומר, שלצורך יצור טונה אחת של חומר צמחי (קש+גרגרים) אנו זקוקים ל- 500 טון מים. בעולם בו למחצית האנושות (באפריקה, אסיה ומרכז אמריקה) אין גישה אפילו למי שתיה נקיים האם נכון, או "ירוק" להפנות משאבי מים יקרים ליצור ביו-דיזל להנעת מכוניות? ובאותו המטבע, האם בעולם בו מיליארדים מתקיימים משווה ערך של דולרים בודדים ליום נכון ל"משכן" את יכולותינו העתידיות לשיפור היבולים לטובת הנעת כלי רכב בדלק "ירוק"? הדעת נותנת שבשעת משבר כזו יופנו משאבים לאומיים ובינלאומיים למחקר כדי למצוא ולישם פתרונות. לא יפלא על כן תיסכולם של מדענים אמריקאים ואחרים שלמדו על כוונתו של הממשל בארה"ב לצמצם בצורה דראסטית את תמיכתו ברשת מוסדות המחקר החקלאיים הבין לאומיים; עד כה מימנה ממשלת ארה"ב כ- 12% מתקציביהם של מרכזים אלו מידי שנה. ואמנם חוקר הדגניים ג'ף בנטסן (חבר באקדמיה הלאומית למדעים בארה"ב) יזם הפצת עצומה ברשת האינטרנט במטרה לשכנע את גורמי המימשל להפוך את החלטתם. מי שיבקש למצוא מקבילות לדרך פעולתו של מימשל בוש במשברים אחרים עושה זאת על אחריותו.

ובנימה אישית, לאור העובדות והתהליכים שנסקרו לעיל, בפאראפרזה על פיזמון ישראלי מודרני ניתן לאמר כי 'כולם מדברים על דלק ירוק – אף אחד לא מדבר על צדק'. בטכנולוגיה הנוכחית ניתן למהול אתנול בשיעור של עד כ- 20% עם בנזין. גם אם האתנול המדובר היה אמנם משפר את מאזן הפחמן העולמי, האם לא ניתן להשיג חסכון דומה על ידי שימוש במכוניות בעלות נפח מנוע קטן יותר? האם הכרחי לנסוע במכוניות פרטיות בעלות נפחי מנוע של 2 ו-3 ליטר? האמנם נחוצים כל כך הרבה רכבי שטח זוללי דלק בארצות מערביות שונות או בישראל? והאם לא ניתן לחסוך את אותם 20% תוך חסכון אמיתי במשאבים? בחברה תחרותית כשלנו זה נשמע פתטי לקוות שהאזרח הממוצע אכן יזכר בקערת האורז של פועל חקלאי בהודו, או בפיתה של הפועל במצרים, בבואו לקנות את המכונית החדשה שלו. במצב העסקים הגלובלי כעת, יצור הדלק ירוק מתברר כמין "מס" שמטיל העולם המתועש על העולם השלישי בדמות עלית מחירי המזון.

שרשי המשבר אם כן נעוצים עמוק בדרך בה האדם המודרני תופס את סביבתו ומנהל את משאבי עולמינו. תקצר היריעה להרחיב כאן על ההשלכות המרובות של יחסי הגומלין בינינו לבין הפלאנטה שלנו. המעונין יפנה לספרו של ג'רד דיאמונד Collapse העוסק בנושאים אלו.

פרופ' שחל עבו 
הפקולטה לחקלאות, האוניברסיטה העברית בירושלים
ת.ד. 12 רחובות 76100